מותחן רפואי – משהו טוב לחגים

סיבוב הבחירות (השני) כבר מאחורינו. הצליחו לעייף את כולנו במשחקים פוליטיים שמזכירים לי יותר מכל את המריבות על טרקטור בארגז חול. מזל שהחגים בפתח, אפשר כבר לשאוף מלוא הריאות אוויר סתוי נפלא בערבים של דמדומים ההולכים ומקדימים.

ואז עושים את החשבון הפשוט שבכל חודש תשרי קיימים בקושי חמישה ימי עבודה. והפסגה – יום כיפור. [אגב, אי פעם הבנתם את האיחול "צום קל?" אני מעולם לא, הרי "ועיניתם את נפשותיכם"].

באתי ממשפחה דתית מצד אמי, מי לא? הרי לפני ארבעה דורות לא היה סוג אחר של יהודי. החילוניות קמה עם תנועת ההשכלה ותחית הציונות. אך קסום בעיני "יום האופניים", אפס התנועה בכבישים [למעט רכבי החירום], תחושת הביחד שלא אבדה גם כששמעתי את הג'יפים בשדרות רוטשילד, נעצרים ממש מול בית הכנסת, ביום הכיפורים הנורא ההוא…

אז עבורי זה לא בית כנסת, למרות אהבתי הגדולה לנעימת "קול נדרי". זה יותר מכל – ספר מתח טוב.

מהדהד בזכרוני צלצול הטלפון מאמנון ז’קונט שבישר לי: “כרגע סיימתי את קריאת הספר שלך [המבחנה ה-12]. שמע, קראתי אותו ברצף של יום כיפורים אחד.” צלצול טלפון דומה הגיע מרחל הלוי העורכת שלי מטעם הוצאת אריה ניר שהאשימה אותי שדחתה שתי ארוחות, או פגישה מקרית עם ראש העיר שביקר בשכונתי ושאל: “זה אתה שכתבת את ‘כבי את הנר‘? סיימתי אותו בתוך יומיים בחול המועד סוכות.” [מותר לי קצת להשוויץ, לא? הרי זה הבלוג שלי].

זו מוסיקה ערבה לאוזן של כל מחבר בעידן שבו כל כך קשה להוציא ספר מקורי, להבקיע את מחסום החשיפה, להגיע אל השולחן המרכזי בסטמצקי ובצומת ואל הקהלים, וזאת בגלל ים הספרים המוצאים לאור וגסיסת המילה המודפסת שכופה על הסופר להשתתף בהוצאות. אחר חודש של התלהבות הספר נודד אל מדף מאובק בירכתי חנות הספרים [אצלי באות “ש” זה מאחורי שואב האבק].

בתור אחד שלא כל כך אוהב לטוס, אני הכי הכי מתמוגג ממסרון או דוא”ל שאני מקבל ממאן דהו, מישהו זר לחלוטין, למשל ויקי [עד היום איני יודע אם זה גבר או אישה] ובו רק משפט אחד: “בזכותך עברתי טיסה קשה, תודה.”

אז אם אתם בדרך לחו”ל, הצטיידו במותחן טוב והתנתקו קצת מארץ הקודש. האמינו לי, אין כאן כלום שלא יכול לחכות לכם עד שובכם!

טיסה נעימה, חופשה כי כייפית שאפשר ובעיקר שנה טובה ובריאה לכם ולכל היקרים לכם.